השבוע הגעתי להצגה בבית ספר נחמד בשומרון, בית ספר שהייתי בו כבר בכמה הצגות. אבל פעם אחת הייתה ממש בלתי נשכחת…
הכל היה אז שגרתי: תפאורה, הגברה, תלמידות שמחות, שני סבבים של הצגה…
אבל כלום לא הכין אותי למה שקרה בין ההצגות: החלקה קטנטונת במדרגה קטנה, איבדתי שיווי משקל לשניה, וכל הגוף נפל פתאום קדימה. ספגתי מכה חזקה מעמוד סמוך, כאבים באזור בין הכתף לצוואר, ואני בקושי יכול לזוז… כל תנועה גררה צעקה של כאב… רק בסוף יום אורך מול רופאים וצילום – הסתבר ששברתי את עצם הבריח… אין פתרון קסם. רק לחכות שבועות וחודשים עד שזה יתאחה מאליו… המתנה ותפילות.
זה היה אחרי שנות הקורונה, שביטלו עשרות הצגות, וזה היה לפני מלחמת חרבות ברזל שבתחילתה גם כן ביטלו המון הצגות ואירועים.
לשכב חודשיים בבית עם יכולת תנועה מאוד מוגבלת, משככי כאבים וכמובן, ביטול של כל ההצגות…
אז אכן עצם הבריח נשברה מהנפילה הזאת והעמוד הזה.
אבל זה היה זמן להתבונן. שוב. ולזכור: שתמיד, אבל תמיד, אנחנו בידיו הטובות של אבינו מלכנו.
ואיזה נס שזה קרה באותה עצם ולא באמצע הפנים למשל…
והיכולת לקבל את המצב השונה הזה ,שמאת ה' היא, מלמדת אותנו להודות לה' ולהרגיש איך הכל ממנו. גם בחירום וגם בשגרה.
גם כשנבנים דברים וכן, גם כשנשברים..
הנה, ב"ה עברנו את זה בשלום, והחלמנו, וחזרתי לאותו מקום, ליד אותו עמוד… ("נריה, תיזהר הפעם עם המדרגה הא?" הזכיר לי מורה אחד.)
ושוב צחוק ילדים, ושירים ושמחה,
וזו עוד הזדמנות להודות ולהלל לבורא עולם, שמנהיג אותנו ומשגיח עלינו יום יום, שעה שעה,
שנשמע בשורות טובות לעם ישראל,
שנזכה להמשיך להציג לנגן ולשיר ולשמח את ילדי ישראל, בע"ה בבריאות טובה ובלב שמח!
